מאירי על נדרים פ״ו

1 האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ר"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון מיהא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשתפדה שהרי בידו לפדותה עכשו ולהקדישה ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו הואיל ובידו לפדותה לאחר זמן הרי היא קדושה לכשתפדה וכבר הארכנו יותר בדינין אלו בחמשי של כתובות וכן זו שאמרו שההקדש ר"ל קדושת הגוף וחמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד הלכה היא וכבר ביארנו ענינה פרק חובל:

2 אע"פ שכתבנו מה שראוי לברור בהלכה זו דרך פסק צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שהיה בעל התלמוד סובר שרבי יוחנן בן נורי שאמר יפר שמא יגרשנה לא אמרה אלא מטעם שאדם אוסר בקונם במקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי אלמלא שעבוד שיש לו עליה היה חל הנדר מעכשו אע"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ואינו יודע עדין שהקונם חל על העתיד לשיטה ראשונה או שנפרשה באומרת יקדשו ידיה לעושיהם לשיטה שניה ומתוך כך כשאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי היו סבורים עליו שלדעתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו לו ממה שהוא בעצמו פסק במקדיש מעשה ידי אשתו כרבי יוחנן הסנדלר שאמר שהן חולין ולא חל ההקדש עליהן כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דוקא להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן בן נורי אף העדפה שלו ואין צריך להפר אלא לשמא יגרשנה ואיהו פסיק כותיה בהעדפה שהיא שלו אבל לא לענין ההקדש אלא לעולם אין ההקדש חל על מה שלא בא לעולם לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה או אין הלכה כרבי עקיבא או הלכה כתנא קמא שאף לדעתו העדפה שלו ואין צריך להפר ותירץ אלא שאני קונמות מהקדשות כלומר ואע"פ שבמקדישין ידי אשתו אין הקדש חל על העתיד בקונם חל אף על העתיד שהרי מצינו בדבר אחר שהקונם חל בדבר שאין ההקדש חל בו שאדם אוסר בקונם פירות חבירו על עצמו ואין אדם אוסר בהקדש פירות חבירו על עצמו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ונוסחא הישרה שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אף הוא אוסר בדבר שלא בא לעולם פירותיו לחבירו מעתה כשם שהיא יכולה לאסור פירות של אחרים עליה כך היא אוסרת על בעלה דבר שלא בא לעולם והקשה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אע"פ שאינם שלו שאדם אוסר פירותיו על חבירו אע"פ שחבירו אינו ברשותו והלכך ראוי לומר שיהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו דהיינו אשה לבעלה והלא אין אדם אוסר אף בקונם פירות חבירו על חבירו וא"כ היאך אמרו שיהא אף הקונם חל על העתיד ופירשה באומרת יקדשו ידים לעושיהם ויראה לי שלשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקונם אין הענין אלא שתאמר קונם ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם:

3 והקשה וכי אמרה הכי מאי הוי והא משעבדן ליה ופירשה דאמרה לכי מגרישנא ואע"ג דהשתא לא מהני לכי מיגרשא מהני כאלו אמרה שדה זו שאני מוכרת לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה והקשה מי דמי התם בידו להקדישה עכשו שהרי לא מכרה עדין אבל הא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי לך לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה הואיל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ותירץ לו בשדה זו שמכרתי לך פסיקא מילתא כלומר הוחלט הדבר שאין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הא דהכא אינה מוחלטת בידו לגמרי שהרי גופה וידה שלה הן אלא שמעשה ידיה שלו והרי זה כשדה הממושכן שהגוף לבעל הקרקע ויכול להקדישו והקשה לו דהא לא דמי שזה אפשר לפדותו מעכשו מה שאין כן באשה שאין בידה להתגרש ואף כשתפרשה שמשכנו לעשר שנים שאם אמר לכשאפדנה תקדוש קדשה מכל מקום בזו יש זמן קצוב לפדותה בודאי אבל אשה אין לה זמן קצוב לגירושיה והיאך חל על העתיד אף בלשון קונם ואף בקונם ידים למעשיהן ותירץ אלא שאני קנמות דקדושת הגוף נינהו כלומר הואיל ואין להם פדיון ומפקיעין מיד שעבוד ואנו מפרשין שאף הוא חל על העתיד ואף בשלא אמר קונם ידים וכו' שהגוף קדוש מעכשו ומקשי ואם כן מהשתא תקדוש ותירץ אלמוה רבנן לשעבודא דבעל כלומר מן הדין כך הוא אלא שעשו חיזוק בשעבוד הבעל ואינו חל עד שתתגרש אבל לכשתתגרש חל אף בלא קונם ידים ויש מפרשין אותה דוקא בקונם ידים כמו שביארנו ויש גורסין אי הכי מהשתא תקדוש ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואין זו גרסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד חייל שאין דין דבר שלא בא לעולם בקונם כמו שביארנו ואף אותם שגורסין כן מפרשים לענין פסק שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי אלא לטעם שמא יגרשנה אבל לזמן שלא גרשה לא:

4 המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והשלישי והרביעי והוא שאמר נדרה אשתו סבור שנדרה בתו נדרה בתו סבור שנדרה אשתו נדרה בנזיר סבור שנדרה בקרבן נדרה בקרבן סבור שנדרה בנזיר נדרה מן התאנים סבור שנדרה מן הענבים מן ענבים סבור שנדרה בתאנים הרי זה יחזור ויפר אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנים שאיני טועמת וענב שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר אמר הר"ם פי' אמרו הרי זה יחזור ויפר לפי שהוא אם הפר על דעת מה אחר התבאר שאין הענין הנה אינה הפרה גמורה לאמרו ית' לא הניא אותה עד שתהיה ההפרה לה בעצמה ועל הדבר שנשבעה עליו ושידע הנדר איזה נדר הוא גם כן למאמרו ית' ושמע אביה את נדרה פי' זאת המשנה יחידאה היא אולם דעת חכמים הנה היא מה שהפר הפר ומה שקיים קיים והלכה כחכמים ואף ע"פ שיהיה נדר אחד ולא יהיה דין זה כעין נדר שהותר מכללו הותר כלו לפי שהתר נדרים זולת הפרת נדרים כמו שביארנו ואמתתו בפרק אשר קודם זה פי' ענין זאת המשנה שהוא שמע שבועת אשתו או בתו ולא הפר ביום שמעו אבל לאחר זמן ידע שהוא יש לו רשות להפר או שזה נדר ויצטרף הפרה שהוא יפר ביום שידע מה שהוא סכל וישוב לו זה היום בדמיון יום השבועה והלכה כחכמים:

5 אמר המאירי נדרה אשתו והוא סבור שנדרה בתו או נדרה בתו והוא סבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויפר כלומר שאין הפרתו בטעות כלום שנאמר הניא אביה אותה דוקא ולא בטעות ולא סוף ביומו אלא אף לאחר זמן שאין קורין יום שמעו עד שישמע אם אשתו נדרה אם בתו נדרה וכן הדין אפי' קיים את הנדר שאף הקמה בטעות אינה הקמה ויכול לחזור ולהפר וכן היא בתוספתא ופירשו בגמרא בזו שמשנתנו במפרש ולאחר זמן הא במפרש ותוך כדי דבור או בסתם ולאחר זמן לא ופירש הדברים שאם במפרש ר"ל שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצאת בתו יכול להפר אפילו לאחר זמן וזהו ענין משנתינו ואם הודיעוהו בטעות תוך כדי דיבור מה שעשה עשוי ואם הפר אינו צריך לחזור ולהפר ואם קיים מכל מקום יכול להפר שהרי אף בשקיים או הפר בכיוון יכול לחזור תוך כדי דבור ולגדולי הדור ראיתי הפך הדברים ר"ל שאם קיים אינו יכול לחזור ולהפר ושמא הם מכונים לומר שאם קיים בטעות והרגיש בטעותו תוך כדי דבור ולאחר שעה רוצה לבטל הקמתו מכח הקמת טעות אינו רשאי שכל שהרגיש בטעותו תוך כדי דבור הועיל במה שעשה ואם הטעות לא היה במפרש אלא בסתם כגון שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתיך והוא סבור שנדרה אשתו והפר אי קיים ונמצאת שהיא בתו אע"פ שלא הרגיש בטעותו עד לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי שאין זה טעות גמור וכן הדין אם שמע הוא את הנדר ולא הבחין אם מאשתו אם מבתו:

6 נדרה בנזירות וסבור שנדרה בקרבן ר"ל שהוא סבור שאמרה פירות הללו עלי כקרבן או בהפך וכן נדרה בתאנים וסבור שנדרה בענבים יחזור ויפר על הדרך שביארנו בראשונה:

7 אמרה קונם תאנים וענבים אלו עלי כלומר שנדרה בפרט על אלו והוא הדין אם אמרה דרך כלל קונם תאנים וענבים עלי וקיים לתאנים כלו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים או שיפר סתם ויש מפרשין בה אינו מופר כלל אף לתאנים וכן היא בתוספתא ואם כן נמצא דעת המשנה שקיים מקצת קיים כלו והפר מקצת לא הפר אפילו אותו מקצת ומכל מקום יש מפרשים אינו מופר ר"ל כל הנדר הא לתאנים מיהא מופר וממה שאמרו בגמרא לדעת חכמים מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים אלמא פשיטא ליה דלכולהו מה שהפר מופר ומכל מקום לענין פסק אין הלכה בזו כמשנתנו אלא מה שקיים קיים ומה שהפר מופר ואם קיים לתאנים לא קיים לענבים ויכול להפר בהן כל היום ואם הפר בתאנים לא הפר בענבים וכל הפירן ביומו או קיימן הנדר קיים לענבים שאין אומרין בהפרה הופר מקצתו הופר כלו כדרך שאומרין בהתרה:

8 קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים ולאו למימרא שיהא צריך הפרה לכל אחד ואחד שהרי נדרה אשתו חמשה נדרים הפרה אחת לכולן כמו שביארנו בפרק נערה בסוף סוגית המשנה השנית אלא לענין מה שאמר תחלה קיים מקצת קיים כלו אמר באלו שאם קיים או הפר אחד מהם יכול להפר או לקיים את השני ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לה שאף בנדרה אחד כן וכל שכן בשנים:

9 יודע אני שיש נדרים כלומר ידעתי בנדר אבל איני יודע שיש מפירין כלומר לא הייתי יודע שאהא אני יכול להפר או שיהא הנדר מאותם שיש לי הפרה בהם ועכשו אמרו לי שאני יכול להפר ורוצה אני להפר הרי זה יפר וכל אותו היום שנתברר לו כן נידון כיום שמיעה וכן אם אמר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שיש נדרים ר"ל לא הייתי יודע שזהו נדר שיהא צריך הפרה כלל ר' מאיר אומר לא יפר שמכל מקום היה לו להפר יצטרך או לא יצטרך וחכמים אומרים יפר שאין שמיעה עד שיתברר לו שהוא נדר הצריך הפרה ושבידו להפירו והלכה כחכמים:

10 וראיתי מי ששאל למעשה בעניני משנה זו בנדרה בנדרים שהבעל מיפר ולא אמר לה קיים ליכי אלא שאמר אחת מלשונות של הקמה כגון יפה עשית וכו' והוא סבור שאינו לשון של הקמה והפר לה בו ביום אם הפרתו מועלת אחר שלא כיון הוא בהקמה או שמא לא נאמר כן אלא במוטעה בגופו של נדר ועיקר ההפרה ומשום דשב ואל תעשה שאני אבל כל שקיים הקמתו הקמה ואע"פ שביארנו בהקמה בטעות שאינה הקמה ההיא בשטעה בגופו של נודר כגון נדרה אשתו וסבור שהיא בתו אבל בזו הקמה היא ועוד שהקמתו בנדר שלו היא שאע"פ שנדר בטעות צריך שאלה כל שאינו מארבעה נדרים והשיבו בה שהקמתו הקמה ואינו דומה לאיני יודע שיש נדרים שבזו הואיל ולא ידע בנדר שהוא נדר אין זו שמיעה אבל כל שידע בנדר שהוא נדר ושיש בידו להפר יום שמעו הוא ואם טעה בהקמתו אין בכך כלום ואין זה אלא כידוע בנדרים ובמפירין אלא שאינו יודע שיהא צריך להפר ביום שמעו שבודאי אינו יכול להפר ביום שלאחריו שאם כן היה לו להזכירה שהרי היתה צריכה ללמד יותר ממי שיודע בנדרים ולא במפירים אלא ודאי כל שיודע במפירין ובנדרים אע"פ שטועה בענינים אחרים אין בכך כלום אלא שחזרו ושאלו בזו אחר שהקמתו הקמה אם נשאל על אותו הקם ביומו אם יכול לסמוך על אותה הפרה שהפר בעודו סבור שהקמתו אינה הקמה וזו ודאי פשוטה היא שהרי ההקם נעקר מעיקרו על ידי חכם כמו שביארנו:

11 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: